עמודים

הפורטל הישראלי להדרכת הורים

להיות הורה של מתבגר כועס ומתפרץ

להיות הורה של מתבגר כועס ומתפרץ

כאשר בנכם או בתכם המתבגרים כועסים וצועקים עליכם, הנטיה הטבעית היא לצעוק בחזרה, אפילו חזק יותר מהם, על מנת "לנצח" את המריבה. טבעי לרצות להגן על עצמך או לתקוף בחזרה כשמישהו לוחץ לך על הכפתורים או מתגרה בך, ורובנו מפנימים את המסר שהופך להיות מנטרה הורית: "לא אתן לילד שלי לדרוך עלי."

אבל מה התוצאה של התגוננות מסוג זה? בנוסף לכך שאתם מוסיפים דלק למדורת המריבה, ובכך מעודדים את הילד להמשיך אותה, כשאתם צועקים בחזרה אתם למעשה מוותרים על הכוח שלכם.

הפיתוי להשיב לילד בצעקות כל כך גדול שקשה מאד להימנע. אך כניעה לפיתוי, ונפילה למלכודת, עלולה לגבות מחיר שאינכם מודעים לו, ושאינכם רוצים לשלם. כאשר אתם צועקים על בנכם המתבגר בתגובה להתגרות שלו, אתם מאתגרים אותו להעלות את רמת המריבה, או במילים אחרות אתם למעשה גורמים למריבה להסלים. בנוסף, אתם גורמים למריבה להמשך הרבה יותר זמן. ככל שאתם מנסים "לנצח" ולצאת עם ידכם על העליונה, כך הילד ילחם בחזרה חזק יותר, אתם תצעקו יותר, ובשלב הבא הוא יתחיל לזרוק דברים, אתם תענישו, הוא יתנקם….ואין לדעת מתי ואיך זה יגמר!

חשוב להבין שבנוסף להארכת המריבה, ועידוד הילד להמשיך אותה, כשאתם צועקים חזרה אתם למעשה מוותרים על הכוח שלכם. עכשיו אתם והילד שלכם באותו רמה; אתם שווים. שניכם עוסקים בדיוק באותה התנהגות, וככל שתמשיכו לעשות כן, תקבלו בדיוק את אותו הדבר מהילד שלכם, פעם אחר פעם. כאשר אתם "יורדים" לרמה של הילד שלכם, הילד מבין מכך שהוא שולט מכיוון שהוא יכול לגרום לך לאבד שליטה, בכך שהוא מצליח להרגיז אותך.

מוחו של מתבגר כועס

ראשית, חשוב להבין שלמרות שמתבגרים מתנהגים או מנסים להתנהג כמו מבוגרים, אין להם מוח של מבוגר. מוחם של מתבגרים עדיין מתפתח, והוא ממשיך להתפתח עד תחילת או אמצע שנות העשרים שלהם. לכן לא הגיוני לצפות מהם להתנהג כמבוגרים. למעשה, מתבגרים תופסים הרבה דברים בצורה שונה מאיתנו המבוגרים, וזאת בין היתר בשל חשיבה מעוותת. הבעיה מתחילה כאשר הם משתמשים בחשיבה המעוותת הזו על מנת להצדיק את התנהגותם התוקפנית.

ישנם סוגים שונים של מחשבות מעוותות וחשיבה מעוותת אינה נעשית במודע או בכוונה, אלא באופן אוטומטי לחלוטין. לדוגמא "זה לא אשמתי ששברתי את הדלת. אחי הרגיז אותי" או "המורה שלי מטומטמת. למה שאעשה מה שהיא אומרת?". אם תשימו לב למחשבות שלכם בוודאי תבחינו שגם אתם מידי פעם לוקים בחשיבה מעוותת. אם למשל אתם נוהגים להשתמש במילים כגון "תמיד", "אף פעם" או "כולם" לעתים קרובות, ייתכן ויש לכם חשיבה מעוותת מכלילה. אז, לא רק לילדים יש מחשבות מעוותות, לכולנו יש!

אם כן, מה לא לעשות כשבנך או בתך המתבגרים צועקים עליכם?

לצעוק, לקלל להשתמש בכינויי גנאי: לעולם אין הצדקה לפוגענות או העלבה מילולית – לא מפי הילד/ה שלכם ולא מפיכם. כפי שאימוץ תפקיד הקורבן אינו מצדיק שילדכם יפגע במישהו אחר, כך גם כשילדכם פוגע בכם אין זה מהווה הצדקה עבורכם לצעוק, לקלל או להשתמש בכינויי גנאי. פוגענות מילולית כלפי הילד שלכם רק מחמירה את המצב, הן בטווח הקצר כאשר המריבה ממשיכה והן בטווח הרחוק כאשר הילד אינו משנה את התנהגותו והיחסים ביניכם רק נעשים יותר ויותר טעונים.

לאיים בעונש או סנקציה: תמיד עדיף להימנע מאיום על ילדים כאשר הרוחות סוערות. למשל, אם תגידו "אם לא תפסיק אין מחשב 3 ימים", רוב הסיכויים שהילד לא יפסיק את התנהגותו וילך לחדרו להרגע. יש סיכוי גדול יותר שהוא יתרגז וימשיך את המריבה. הרבה יותר יעיל להגיד "אם אתה בוחר לא ללכת לחדר שלך ולהרגע, תהיה לכך תוצאה מאוחר יותר", ולהתנתק (ללכת לחדר אחר).

לנסות לשלוט בילד/ה: זוהי אחת המלכודות הנפוצות ביותר עבור הורים רבים. כמעט כל ההורים מנסים בצורה כזו או אחרת לשלוט בילדיהם, גם אם לא במודע. יש לכך מספר סיבות, אחת מהן היא הבלבול הנפוץ בנוגע למשמעותה של "אחריותיות" (accountability). לדרוש מהילד אחריותיות לא אומר שהילד יהיה ממושמע 100% מהזמן, ולא אומר שהילד יבחר תמיד למלא אחר החוקים והכללים, גם אם תהינה לכך תוצאות כאשר הוא מתנהג בצורה לא נאותה. משמעותה של אחריותיות היא שאתם, ההורים, קובעים את החוקים והגבולות, ואתם מספקים תוצאה הגיונית או סנקציה כאשר הילד בוחר להפר את החוקים שלכם. המטרה היא לא למנוע לחלוטין מהילד מלהפר את החוקים. אתם לא מפעילי בובות על החוט, אתם מציבי גבול. תנו לילד שלכם לבחור. אחריותיות נלמדת רק על ידי הפרת חוקים וגבולות. רק כך הילד ילמד לשאול את עצמו בפעם הבאה "האם המחיר שווה את זה". וזה יקרה רק אם הילד לא עסוק בכעס העצום שלו כלפיכם ובתכנון הנקמה שלו בכם.

להשתמש בכוח פיזי: תגובה כזו הולכת יד ביד עם ניסיון לשלוט בילד. הילד לא כיבה את הטלויזיה כשאמרתם לו, אז אתם מנסים להוציא לו את השלט בכוח מהיד בשיא המריבה, כאשר הרוחות סוערות. או, בתכם המתבגרת מאיימת לצאת מהבית למרות שלא הרשתם לה אז אתם מנסים לחסום את היציאה מהבית או להדוף אותה פיזית. חשוב להגיד זאת בצורה ברורה ביותר: זה לא רעיון טוב להשתמש בכוח פיזי! וזאת מכמה סיבות: ראשית, זה מלמד את הילד שהדרך לשלוט במצב הוא על ידי שימוש בכוח פיזי. שנית, אתם מסתכנים ב"הוספת שמן למדורה" המתלקחת, להסלמת המריבה אולי אפילו עד כדי איבוד שליטה מוחלט. זכרו שבדיוק כמו שאצלכם יש דחף לרצות "להחזיר" לילד על  התנהגותו הפוגענית, גם לילד יש דחף כזה. ישנן לא מעט דוגמאות לאלימות פיזית של מתבגרים כלפי הוריהם כתוצאה משימוש בכוח פיזי של ההורים כלפי המתבגרים. זה לא שווה את זה!

לנסות "לנצח": אם אתם מסוג ההורים שכבר יודעים שהדרך היעילה להשתלט על מריבה עם ילד/ה מתבגר/ת היא להתנתק (ללכת לחדר אחר) ולהרגיע את עצמכם, אתם יכולים להתעלם מסעיף זה. לכל שאר ההורים – חשוב שתבינו שאם תמשיכו לנסות "לנצח" בכל קרב עם ילדכם, אתם תפסידו את "המלחמה" כולה. אני לא אוהבת להשתמש במונחים של קרבות ומלחמות מכיוון שבנכם, או בתכם אינם האויב! למרות שלפעמים או במקרים קיצוניים זה מרגיש כך, למעשה הם ילדים הזקוקים להכוונה ולכלים טובים יותר לפתרון בעיות ופתרון סכסוכים. ואתם אמורים להיות אלו שמלמדים אותם.

כששואלים הורים, רובם אומרים שהמטרה שלהם היא לגדל את ילדיהם להיות מבוגרים אחראים ומכבדים, שיסתדרו היטב בעולם. אם זה כך גם עבורכם, חישבו על המאבקים שבדרך. ביחרו את המאבקים החשובים, שאלו את עצמכם בכל פעם מחדש האם המאבק שווה את זה.

הצלחה בתחום זה היא לא לצעוק יותר חזק מהילד אלא שימוש באסטרטגיות יעילות יותר שיעזור לכם להשיג את מטרתכם ארוכת הטווח.

מה כן לעשות? נסו את הטכניקות הבאות:

בחרו את המאבקים שלכם ושקלו להתנתק: כפי שאמרנו לעיל, שאלו את עצמכם האם הנושא מצדיק כניסה למאבק, והאם יש צורך לטפל בו כרגע? האם כדאי אולי שתקחו קצת זמן להרגע לפני שאתם פונים לילד/ה. האם לחצו לכם על הכפתורים? אם כן, זכרו שהכפתורים הם שלכם ובאחריותכם, לא באחריות ילדיכם. חשבו טוב טוב על המצב ותנו לכל הצדדים זמן להרגע. אם לאחר מכן עדיין תחשבו שהנושא חשוב, תוכלו לגשת אליו בצורה יותר רגועה ומתוכננת.

השתמשו בטון דיבור ענייני: חישבו שהמשפחה שלכם היא חברה בע"מ ושאתם המנכ"ל. כאשר הרוחות סוערות, זכרו לפנות לבני המשפחה כפי שבוס מקצועי היה פונה לעובדיו בכל הנוגע לבעיות ביצועים. הישארו רגועים ונייטרלים, והיצמדו לעובדות.

חשיפה אישית: אמרו לילד, בטון דיבור רגוע ככל שניתן, שקשה לכם כרגע לתקשר איתו. אימרו משהו כמו "קשה לי מאד להקשיב ולדבר איתך כאשאתה צועק עלי" או "כשאתה צועק, זה לא עושה לי חשק לעזור לך". זוהי דרך פשוטה להציב גבול ולהעביר את המסר שההתנהגות שלהם לא מועילה.

אתגר את החשיבה של הילד: כשאני אומרת "אתגר" אני לא מתכוונת להתנצחות מהסוג של "אתה חושב שאתה חכם גדול!?" אלא העברת המסר שהתנהגותו אינה מועילה. תגידו משהו כמו "אני יודעת שאת רוצה ללכת לקניון, אבל הצעקות שלך לא ישיגו לך את מה שאת רוצה" או "אני מבינה שאת כועסת, אבל לצעוק עלי לא יגרום לי להרשות לך לצאת עם חברות לפני שאת מסיימת את מטלות הבית שלך".

ולבסוף: הדרך הטובה ביותר, ללא ספק, ללמד ילדים איך להתנהג כראוי, היא באמצעות דוגמה אישית. אם אתם לא רוצים שהילדים יצעקו עליכם, אל תצעקו עליהם. אם אתם רוצים שהילדים יתיחסו אליכם בכבוד – התיחסו אליהם בכבוד (לא להפך!). אין ברירה, ואין דבר מועיל יותר, אלא להדגים לילדים את ההתנהגות אותה אתם דורשים מהם.

הערה חשובה: יחסים מתוחים וטעונים רגשית בין הורה לילד הם לעתים קרובות מקורה של בעיית ההתנהגות. לכן ה"תרופה" היעילה ביותר לבעיות התנהגות אצל ילדים היא שיקום מערכת היחסים. "מערכת יחסים תקינה" כוללת, מצד אחד, סמכותיות בריאה של ההורים (כפי שתואר בכתבה זו), אבל גם הרבה כבוד,  חיזוקים חיוביים, זמן איכות, תקשורת אמפתית, הומור וגמישות. הצבת גבולות והפעלת סנקציות בלבד במערכת יחסים מתוחה, עלולה להיות קשה מאד ואפילו להחמיר את המצב. לכן אני ממליצה בד בבד עם יישום ההמלצות לעיל, להשקיע מאמץ בשיקום מערכת היחסים. לשם כך קיימים אנשי מקצוע טובים ומנוסים שיכולים לעזור לכם.

פנו אלינו לקבלת הפניה לאיש/אשת מקצוע מתאים.

מבוסס חלקית על מאמר מאת: Sara Bean, M.Ed., מתוך: Empowering Parents

מיכל אייל שטוסל

השאר תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>